החלטה בתיק בג"ץ 891/05

1.        בעל דין פתח בהליך בבית המשפט. ההליך נסתיים. מתעוררת שאלת החבות בהוצאות המשפט ובכלל זה שכר טרחת עורך הדין. נקבע כי בעל הדין האחד יחוב בהוצאותיו של בעל הדין האחר. מהו שיעורן של הוצאות אלו ושכר הטרחה שיפסקו? כלום זכאי בעל דין לשיפוי מלא בגין כל הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לפרקליטו ("הוצאות ריאליות")? אלו השאלות המתעוררות בהליך שלפני.

העובדות וההליכים

ע"א 2617/00

2.        בתיק זה הוגשה על ידי המערערת בקשה לכפית המשיבים בבזיון בית המשפט. הטעם לבקשה היה טענת המערערת כי המשיבים מפעילים באתר  "ערב אל הייב" (להלן "האתר") מחצבה וזאת למרות פסק הדין שקבע כי יש להפקיע את ההיתר לשימוש חורג באתר זה וממילא אין להפעיל בו מחצבה. הוגשה תגובה מטעמם המשיבים בה ביקשו לדחות את הבקשה. בהמשך הוגשה בקשה מטעם המערערת למחוק את בקשתה שכן היא נוכחה לדעת כי העובדות שביסוד בקשתה שונו לטענתה והפעולות שבאתר אינן עוד בגדר הפעלת מחצבה אלא עבודות להקמת בסיס צבאי. המשיבים הסכימו למחיקת הבקשה אולם משיבים 1-3 עמדו על הוצאותיהם ואף ביקשו הוצאות לדוגמא. בהחלטתי מיום 6.2.05 החלטתי למחוק את הבקשה לעניין בזיון בית המשפט. כן החלטתי כי המערערת תחוב בהוצאות משיבים 1-3 שכן את שנודע לה בדיעבד בנוגע לשימוש באתר יכלה לדעת מראש ומכל מקום לא הסבירה עניין זה וממילא עליה לשאת בהוצאות המשיבים 1-3 בגין בקשה זו. נוכח החיוב בהוצאות ניתנה לצדדים (החלטתי מיום 6.2.05) הזדמנות להתייחס לשיעור ההוצאות שיש לפסוק במקרה זה. משיבים 1-3 הגישו בהתאם חשבון עסקה הכולל חיוב בגין שכ"ט עו"ד בסך 32,250 ש"ח (בתוספת מע"מ). עוד טענו הם כי נסיבות המקרה מתאימות לפסיקת "הוצאות לדוגמא". המערערת, בתגובתה, טענה כי התנהגותה אינה מצדיקה פסיקת "הוצאות לדוגמא". אשר לסכום ההוצאות המבוקש טענה, כי המדובר בחשבון עסקה בלבד ולא בקבלה או הסכם שכר טרחה וכי מועד חשבון העסקה הנו לאחר בקשת המחיקה ואף לאחר החלטתי מיום 6.2.05 וממילא אין לפסוק את השיעור הנקוב בה.

בג"ץ 891/05

3.        בעתירה זו תקפה העותרת את החלטת המשיבים שלא להעניק לה רשיון ליבוא אבקת חלב מארה"ב בשנת 2005, אבקה שהיא הכרחית לשם פעילותה המסחרית של העותרת. בין היתר נטען בעתירה כי החלטת המשיבים בנדון אינה כדין שכן נקבע בהליך קודם (בג"ץ 8258/03) כי תינתן לעותרת שהות מספקת היה ויוחלט על ידי הממשלה על מדיניות שתמנע מתן רשיון ליבוא אבקת חלב אולם שהות כזו לא ניתנה ואף לא נתקבלה החלטה חדשה על ידי הממשלה בנדון וממילא, כך נטען, אי מתן הרשיון ליבוא אבקת החלב בעת ההיא אינו כדין ויש לבטלו. בהחלטה מיום 26.1.05 נתבקשה תגובת המשיבים לבקשה. בתגובתם טענו המשיבים כי נערך שימוע לעותרת וכי בהתאם לו הכוונה היא להמליץ לממשלה לקבוע כי העותרת לא תוכל - כמונופולין בשוק החלב - לייבא אבקת חלב. יחד עם זאת, הובהר בתגובה, כי נוכח מועד קבלת ההחלטה בנדון לא תשונה המדיניות שהיתה נהוגה כלפי העותרת והיא תוכל לייבא אפוא אבקת חלב בשנת 2005 כנהוג מימים ימימה. בתגובה להודעה זו הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה תוך חיוב המשיבים בהוצאות. העתירה נמחקה (23.2.05). אשר להוצאות, הרי שהמשיבים השאירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט. בהחלטתי מיום 31.3.05 הורתי על חיוב המשיבים בהוצאות העותרת, שעה שהוכח כי השינוי במדיניות המשיבים לעניין מתן הרישיון ליבוא אבקת החלב בא בעקבות הגשת העתירה. בהיעדר פירוט של הוצאות העותרת ביקשתי את התייחסות הצדדים לעניין שיעור ההוצאות. בתצהיר מטעם סגן מנהל אגף כלכלה של העותרת (מיום 18.4.05) נטען כי הגשת העתירה היתה כרוכה בהוצאות ישירות של 103,739 ש"ח, הכוללים שכ"ט עורך דין (97,914 ש"ח); אגרת בית משפט (825 ש"ח) והוצאות נלוות (5,000 ש"ח). המשיבים, בתגובה, שבו והשאירו את ההכרעה בשיעור ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט תוך הדגשה, כי בעתירה לא נתקיים דיון לגופו של עניין והיא באה על פתרונה תוך זמן קצר.

4.        נוכח שיעורי ההוצאות שנתבקשו בשני התיקים, וגדרי המחלוקת בין הצדדים, הוחלט ביום 6.6.05 על איחוד הדיון בהם. בהחלטה צויין כי "בשני ההליכים שבפני מתעוררת שאלה דומה והיא שאלת החיוב בהוצאות שיש לפסוק... השאלה שלפני היא, כלום מן הדין הוא לפסוק שיעורים אלו של הוצאות שאינם אלא "הוצאות ריאליות" שהוצאו בפועל או שמא אמת המידה לעניין פסיקת הוצאות - ושכר טרחה בכלל זה - צריכה להיות אחרת". הצדדים השלימו טענותיהם לפני לעניין זה.

טענות הצדדים

5.        לטענת העותרת בבג"ץ 891/05 כמו גם המשיבים 1-3 בע"א 2617/00, יש לפסוק להם את שיעור ההוצאות שהוצא בפועל ("הוצאות ריאליות"). עקרון היסוד צריך להיות כי משנקבע כי בעל דין זכה בהליך ובסעד לו עתר, חובה על הצד שכנגד לשפותו בגין ההוצאות בהן נשא לשם קבלת הסעד. הלכה היא, כך נטען, כי בעל דין שזכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מן ההתדיינות עם יריבו ומכאן שיש חובת שיפוי על מלוא שכר הטרחה ששולם. זוהי נקודת המוצא. יחד עם זאת, יש כמובן שיקול דעת לבית המשפטורשאי הוא להתחשב בגורמים שונים לעניין שיעור ההוצאות, ובהם בין היתר המועד בו נסתיים ההליך וסבירות ההוצאות ושכר הטרחה בהתחשב בטיב העניין. 

6.        המערערת בע"א 2617/00 טענה, בתגובתה, כי שיעור ההוצאות שנדרש הנו בלתי סביר בעליל. פסיקת הוצאות צריכה להיות על בסיס ההשקעה בפועל של הצד האחר. מכל מקום, יש לקחת בחשבון את התנהגותה תמת הלב בשיעור ההוצאות שיש לפסוק. המשיבים בבג"ץ 891/05 הוסיפו, כי שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הם שיקול רלבנטי שאפשר לקחת בחשבון אולם אין המדובר במרכיב מרכזי. יש לשקול את כלל נסיבות המקרה ובהם, בין היתר, אופייה של התובענה ומידת מורכבותה; הסעד המבוקש והיחס בינו לבין סעד שנפסק; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. עוד נטען כי שיעור ההוצאות שנפסק בפועל בבית משפט זה במקרים קרובים עומד על 10,000-15,000 ש"ח ויש לראות בכך אמת מידה מנחה שאין הצדקה לסטות ממנה בנסיבות המקרה. צויין עוד בתגובה, כי המדינה הנה נאמנת הציבור ואין לחייבה בהוצאות גבוהות בייחוד שעה שאין זה מקובל לחייב בהוצאות עותרים שהגישו עתירות חסר בסיס. לבסוף נטען כי יש קושי בשומת ההוצאות של המדינה אם תזכה היא בהליך, ומכאן שאין לפסוק הוצאות ריאליות שכן בכך יהא חוסר איזון בין המדינה ובין בעלי דין אחרים.

השאלה שבמחלוקת

7.        אכן, הנסיבות העובדתיות והדיוניות בשני המקרים שלפני שונות הן, אולם משותפת להן שאלה משפטית אחת והיא זו: משעה שהוחלט על חיוב בעל דין בהוצאות משפט ובכלל זה שכר טרחת עורך דין (להלן "הוצאות"), מהי אמת המידה לפיה יוכרע שיעור הוצאות זה? גדר המחלוקת העיקרי הוא סביב השאלה אם ההוצאות צריך שתהיינה "ריאליות", כלומר הוצאות שהוצאו על ידי בעל הדין בפועל (או שהתחייב להוציאן), או שמא אמת מידה אחרת, כגון הוצאות סבירות או הוצאות מינימאליות.

המסגרת הנורמטיבית

8.        בהליכים אזרחיים, מוסדר עניין פסיקת ההוצאות - המסור בין היתר לרשם בית המשפט (סעיף 99 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) - במספר הוראות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). הוראות אלו חלות כעקרון גם בהליכי בג"ץ (ראו תקנות סדר בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד - 1984, תקנה 20 (ב)). ההוראה העקרונית בנדון קבועה בתקנה 511(א) לתקנות, שעל פיה "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו". על פי התקנות, פסיקת ההוצאות יכולה להיעשות בשתי דרכים עיקריות: האחת, על ידי קביעה מפורשת של שיעור ההוצאות, והאחרת על ידי קביעה כי בעל דין חייב בהוצאות מבלי לקבוע את שיעורן. מקום בו נקבע במפורש שיעור ההוצאות, מוסיפה לנו תקנה 511(ב) כי " החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512". תקנה 512  - שכותרתה "קביעת שיעור ההוצאות" - קובעת כי

"(א) קבע בית המשפטאו הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב)   בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

(ג) ....".

9.        כאמור, יכול ובית המשפט יחליט לחייב בעל דין בהוצאות מבלי לפרט את שיעורן. במצב דברים זה עוסקת תקנה 513, הקובעת כי